החלטה בתיק ת"א 23408-06-13

מחלוקת התגלעה בין חברת אלביט הדמיה בע"מ לבין בנק הפועלים, שהוא נושה מובטח בבטוחות שונות, כולל על מניותיה בחברת הבת פלאזה סנטרס בע"מ.

עסקיה של החברה לא עלו יפה, והיא נקלעה לקשיים הולכים וגוברים, אשר הביאו אותה למשא ומתן מול נושיה, ובעיקר מחזיקי אגרות החוב שלה, בבקשה להסדר נושים. עם זאת, חשוב לציין כי החברה לא הגישה, בשום שלב, בקשה להקפאת ההליכים כנגדה בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות.

הבנק, בתוקף מעמדו כנושה מובטח וכן כמי שניהל עסקים ענפים מול התשלובת במשך שנים, היה שותף במידה רבה להליכי המשא ומתן, על "ענפיו השונים". בשלב מסוים, לאחר שהבנק הגיש בקשת כינוס זמני על חלק ממניות אלביט בגין חובות כבדים נטענים של חברת האם שלה, מונה בא-כוחו ביום 4.4.2013 כנאמן בקשר לאותן מניות, כאשר בסמכותו להשתתף בהליכים השונים בנושא גיבוש ואישור הסדר נושים.

המגעים בין הצדדים נמשכו, ובמסגרת זו ביקשה אלביט מן הבנק מחילה ואורך-רוח לזמן מסוים בכל הנוגע לפירעון התחייבויות שוטפות שלה. בלא צורך להאריך, בשלב זה, בעניין המגעים והתכתובות השונות שפירטו הצדדים, החליט הבנק, בסופו של יום,  לסרב לחברה, ותחת זאת להעמיד את חובותיה של אלביט לפירעון מיידי; זאת, אף תוך סירוב, לכאורה, להשתמש בפיקדון שלה לצורך פירעון התחייבויות שוטפות, ותחת זאת קיזוזו לעומת מלוא החוב. לשיטת הבנק, הדבר נעשה לאחר שאף בעניין פיקדון זה, חטאה אלביט בהפרה, וסירבה להפקיד את מלוא הסכום שנדרש במסגרת מעמדו ותפקידו המוסכם של אותו פיקדון.

מכאן הבקשה אשר בפני, אשר צורפה לתיק חדלות הפירעון לאחר שהוגשה, באורח חריג למדי, כתביעה אזרחית עצמאית, של אלביט כנגד הבנק. אלביט עותרת, במסגרת תביעתה, כי בית המשפט יורה לבטל את הודעת הבנק על העמדת החוב כולו לפירעון מיידי; זאת, לשיטתה, בגין העובדה כי:

א.       הדבר נעשה בחוסר תום-לב;

ב.       מהווה נסיגה מהבנות משתמעות קודמות שנבעו משיתוף הבנק במשא ומתן לעניין הסדר נושים;

ג.        עשוי לסכן פירעון חובות של מיליארדים בגין חוב נמוך בהרבה;

מה גם שלשיטתה, המהלך שביצע הבנק קשור למורת-רוחו ממה שמתרחש בינו לבין חלקים אחרים של התשלובת, בראש ובראשונה חברת האם של אלביט.
בד בבד, ביקשה אלביט סעדים זמניים, שעיקרם מניעת כל פעולת מימוש מטעם הבנק לרבות, ובעיקר, פעולה בערכאות בחוץ לארץ.

הבנק, מצידו, מתנגד בחריפות לבקשה, מכחיש את הטענות בדבר חוסר תום-לב, וטוען להפרות מתמשכות מצד החברה, להן הגיב דווקא (על פי טיעוניו) באורך רוח.
הנאמנים של אגרות החוב, הגיבו אף הם לבקשה.. הם תומכים במבוקש על ידי החברה,  ותוקפים את הבנק. בין היתר מערערים הם על עצם מעמדו כנושה מובטח, וזאת בטענה כי השעבודים הרלוונטיים נעשו על-ידו בעת שהחברה כבר הייתה מצויה במשבר, בלא להזרים לתוכה ערך חדש.

כונס הנכסים הרשמי, בעמדה מפורטת ומנומקת שהגיש, מעביר ביקורת ואינו נוטה להסכים למרבית נימוקי הבקשה, אולם מנגד סבור כי יש לייחס משקל מסוים דווקא לטיעונים שמעלים מחזיקי אגרות החוב.
זה המקום להעיר; כב' השופט אורנשטיין, סבר כי יש מקום להעביר את הבקשה אף לתגובת היועץ המשפטי לממשלה, וזאת בשל החשיבות העקרונית של ההליך. אלא, שהיועץ המשפטי, הגיב בקצרה והודיע כי אין בדעתו להביע עמדתו בעניין דלעיל.

שקלתי היטב היטב את הדברים, ומצאתי כי בנסיבות המקרה, אין מקום לאלצו לכך, וניתן להכריע בבקשה ללא עמדתו.

זאת, בראש ובראשונה מכוחו של עקרון הפרדת הרשויות, והן, ובעיקר, מכוח העובדה כי הגוף הממלכתי המקצועי שעיסוקו ומומחיותו בחדלות פירעון, הוא חד משמעית, כונס הנכסים הרשמי. האחרון, ממילא הגיש עמדה מפורטת ומנומקת, הכוללת בתוכה אף התייחסות לענייני מדיניות ועניינים כלליים רלוונטיים נשוא דיני הקפאת ההליכים.

1.                  הנקודה המרכזית נשוא החלטה זו, עניינה היחסים שבין נושה מובטח לבין חברה חייבת, וזאת מקום בו לכאורה הנושה המובטח יכול, כמעט בהינף-יד, לגזור את גורלה של החברה באמצעות העמדת החוב לפירעון מיידי. קשה לחלוק, לכאורה,  על העובדה כי מעטות הן החברות, אף כאלה שעסקיהן אינן מצויים בקשיים מיידים , היכולות "לשרוד" העמדתו לפרעון מיידי של  חוב משמעותי, כלפי נושה מובטח; קל וחומר, חברה המצויה ממילא בקשיים. זאת, כאשר ניתן לגרוס כי פעולת מימוש עצמאית של הנושה המובטח האוחז למעשה באחד הנכסים המרכזיים נשוא ההסדר, עשויה להיות במידה רבה "שליפת הפקק מהאמבטיה",  של ניסיון להגיע להסדר עם הנושים האחרים.